פשיטת הרגל האסטרטגית של אמריקה מתחילה במזרח התיכון והסנונית הראשונה היא אירופה

קרדיט: אילוסטרציה – AI

יש רגעים שבהם חולשה בזירה אחת משפיעה על  חזיתות אחרות . בטהרן, במוסקבה ובבייג׳ינג לא סופרים רק מטוסים, טילים או נושאות מטוסים. הם בוחנים דבר חשוב יותר: האם המערב עדיין יודע להציב גבול  ולאכוף אותו .

ההתנהלות של דונלד טראמפ מול איראן עלולה להתברר כאחד מאותם רגעים.

אחרי הצהרות גדולות, איומים צבאיים והבטחות לעצור את האיום האיראני, התוצאה אינה נראית כהישג חלקי אלא ככישלון אסטרטגי: לא פירוק יכולות, לא שינוי משטר, לא הוצאת האורניום המועשר, ולא הסכם שמנטרל את תוכנית הגרעין.

איראן נותרה עומדת, המשטר שרד, והאיום בכוח לא תורגם להכרעה. בעיני מוסקבה, בייג׳ינג וטהרן, זו אינה פשרה, זו חולשה.

ההיפוך של טראמפ מול איראן אינו טקטי בלבד; הוא כמעט מלא. במשך שנים הוא ואנשיו סימנו שלושה קווים אדומים: לא העשרת אורניום, לא טילים בליסטיים, ולא שחרור כספים למשטר. אלה בדיוק הטענות שבאמצעותן תקף את אובמה, את ביידן ואת כל מי שלדבריו “פייס” את טהרן. אלא שכעת, כדי להצדיק את ההסכם, טראמפ מרכך את שלושתן בבת אחת: הוא רומז שאיראן יכולה להעשיר אורניום, ממעיט בחשיבות הטילים הבליסטיים, ופותח דלת לגישה לכספים מוקפאים.

במסיבת העיתונאים בתום פסגת ה־G7  באוויאן שבצרפת, ובסמוך לכך סביב החתימה בוורסאי על מזכר ההבנות לסיום המלחמה ולפתיחת מצר הורמוז, טראמפ כבר לא נשמע כמי שמגן על הקווים האדומים שלו ,אלא כמי שמסביר מדוע אפשר להפוך אותם לקווים ירוקים עבור טהרן. הנשיא שתקף במשך שנים את עצם האפשרות שאיראן תעשיר אורניום, תחזיק טילים בליסטיים או תקבל גישה לכספים מוקפאים, נשמע לפתע כמי שמוכן לחיות עם שלושתם. זו אינה סטייה טקטית; זו שבירה של מסגרת ההרתעה שעליה בנה את מדיניותו.

כאשר מנהיג הופך את הקווים האדומים שעליהם יצא למערכה לקווים ירוקים עבור היריב, זו כבר אינה דיפלומטיה — זו הזמנה לבדוק עד כמה אפשר ללכת רחוק יותר.

הכישלון צורם עוד יותר כאשר בוחנים את המחיר הכלכלי של ההסכם. איראן אינה יוצאת ממנו רק כשהגרעין שלה לא פורק. לפי הדיווחים, היא גם צפויה ליהנות מחבילת תמריצים כלכלית אדירה: קרן פיתוח ושיקום בהיקף של עד מאות מיליארדי דולרים, אפשרות מחודשת למכור נפט, ובהמשך גם גישה לנכסים מוקפאים בהיקף עצום. גם אם הכסף מוצג כקרן פרטית ומותנית, ולא כסיוע ישיר מכספי משלם המסים האמריקאי, המסר האסטרטגי ברור: איראן הפעילה כוח, איימה על הורמוז, שרדה את המערכה ובסוף קיבלה מסלול כלכלי החוצה.

כאן נחשפת האירוניה הגדולה של טראמפ. האיש שבנה במשך שנים את ביקורתו על הדמוקרטים סביב הטענה שהם “שילמו לאיראן”, מוצא את עצמו מוביל הסדר שעלול להזרים למשטר סכומים גדולים בהרבה. אם ביידן הואשם בכך ששילם לאיראן כדי לקנות שקט, טראמפ מעניק לה מסלול שיקום כדי לקנות הפסקת אש.

וזה כבר אינו רק כישלון צבאי או דיפלומטי, זה כישלון מוסרי ואסטרטגי. במקום שאיראן תשלם מחיר על איום בטילים, על תוכנית גרעין, על הפעלת שלוחות ועל איום על נתיבי שיט, היא מקבלת הזדמנות לשקם את עצמה. במקום שהמערב יבהיר שמשטר שמערער את הסדר האזורי לא יזכה בפרס, הוא משדר שהפעלת כוח משתלמת אם רק מחזיקים מעמד מספיק זמן.

ופה מתחילה הבעיה האירופית.

אירופה דורשת שהסדר עם איראן יכלול לא רק את הגרעין, אלא גם את מערך הטילים והאיום האזורי ובצדק. תוכנית הטילים האיראנית אינה סוגיה צדדית; היא חלק בלתי נפרד מאיום הגרעין. אבל כאשר הגיע רגע הלחץ, רבות ממדינות אירופה העדיפו להישאר מאחור: לגנות את איראן, להזהיר מפני הורמוז, אך להימנע מהשתתפות ממשית ביצירת הכוח שמוביל להסכם קשוח. לכן הביקורת האירופית על הסכם שאינו כולל פיקוח מספק על הטילים נכונה לגופה, אך חלשה פוליטית. אי אפשר לדרוש תוצאה של הכרעה בלי להשתתף במחיר ההכרעה.

זו אינה רק חולשת טראמפ, זו גם חולשת אירופה. היא רוצה אמריקה תקיפה, אבל לא תמיד מוכנה לעמוד לצדה כשהתקיפות דורשת מחיר. היא רוצה הסכם רחב, אבל לא תמיד מוכנה לבנות את הכוח שמייצר אותו. וכאשר אירופה מתנהגת כך מול איראן, אין סיבה שפוטין לא יסיק מסקנות דומות מול פולין, רומניה, המדינות הבלטיות ובריטניה.

אותו ספק מחלחל גם לנאט״ו. אם אפילו ישראל, אחת מבעלות הברית הקרובות והחזקות ביותר של ארצות הברית, מגלה שברגע האמת הבית הלבן מעדיף לסגור עסקה ולעבור הלאה, מה אמורות להסיק פולין, רומניה והמדינות הבלטיות? המסר ברור: המטרייה האמריקאית עדיין קיימת, אבל היא כבר אינה ודאות אסטרטגית. היא תלויה במצב הרוח בוושינגטון, בחישובי בחירות, במחיר הכלכלי ובשאלה אם בעלות הברית “התייצבו מספיק” לצד הנשיא האמריקאי.

זה בדיוק הספק שפוטין רוצה להחדיר לנאט״ו: לא לפרק את הברית מחר בבוקר, אלא לגרום לחברותיה לתהות אם וושינגטון באמת תגיע ברגע המבחן.

על הרקע הזה צריך לקרוא גם את הדיווח שלפיו אנטוניו קושטה, נשיא המועצה האירופית, ניסה לפתוח ערוץ אחורי למוסקבה כדי לבדוק אפשרות לשיחות עם פוטין. המהלך הזה לא נולד בעקבות דברי טראמפ בוורסאי; הוא קדם להם, ונבע מהחשש האירופי שהמלחמה כבר אינה כלואה בגבולות אוקראינה. כטב״מים חודרים לפולין ולרומניה, הים הבלטי הופך לזירת חבלה ושיבושי ניווט, ובריטניה מוצאת עצמה מול התגרויות רוסיות גם בתעלת למאנש.

אבל מה שאירע בוורסאי העניק לחשש הזה אישור נוסף. באותו שבוע שבו מקרון ביקש שכל הסדר עם איראן יכלול פיקוח על הטילים הבליסטיים שלה, טראמפ אותת שטילים אינם הבעיה המרכזית ושגם לאיראן יכולה להיות זכות להחזיק בהם. במילים אחרות: אירופה לא פנתה למוסקבה בגלל ההיפוך של טראמפ; ההיפוך של טראמפ הסביר מדוע אירופה כבר חיפשה ערוץ הידברות דחוף מול מוסקבה.

עבור האירופים, זה היה הרגע שבו החרדה הפכה מוחשית: אם נשיא אמריקאי יכול להפוך קווים אדומים לקווים ירוקים מול טהרן, מי יבטיח שלא יעשה זאת מחר מול מוסקבה?

רוסיה קוראת את המפה ויודעת בדיוק מה היא עושה

רוסיה דופקת על שערי אירופה, לא שוברת אותם בבת אחת. היא מתישה אותם באמצעות  כטב״מים במרחב האווירי של פולין ורומניה; מטוסים רוסיים שבוחנים גבולות בבלטיות; הצתות וחבלות אזרחיות בפולין, ליטא ובריטניה, שיבושי GPS מהים הבלטי, רחפנים ליד בסיסים, איומי סייבר,ופגיעות או חשדות לפגיעה בתשתיות תת־ימיות.

זו אינה מקריות. זו שיטה.

פוטין לא צריך להכריז מלחמה על אירופה כדי לערער את ביטחונה. הוא צריך לבדוק שוב ושוב כמה רחוק אפשר ללכת בלי לקבל תגובה קשה. כמה כטב״מים יכולים להיכנס לפולין לפני שהמערב מסתפק בגינוי. כמה פעמים אפשר לשבש ניווט אזרחי וצבאי לפני שאירופה עוברת ממילים למעשים. כמה פעולות שליחים אפשר להפעיל בתוך מדינות נאט״ו לפני שהן מבינות שהמלחמה כבר לא נמצאת רק באוקראינה.

זוהי מלחמה היברידית: היא אינה מחליפה מלחמה כוללת, אלא מכינה לה את הקרקע , או לפחות מרגילה את היריב לחיות בתוך מצב קבוע של פחד, בלבול וחוסר תגובה. פוטין מבין סדקים. הוא מבין את הפער בין מערב חזק על הנייר לבין מערב מהסס בפועל; את הפחד האירופי מהסלמה; את הפוליטיקה הפנימית בגרמניה, בצרפת, בבריטניה ובארצות הברית, ואת העובדה שאוקראינה הפכה בעיני רבים למלחמה ארוכה, יקרה ומורכבת מדי.

ולכן הוא לוחץ באוקראינה, בפולין, ברומניה, בים הבלטי, בתעלת למאנש, בסייבר, בתעמולה ובחבלה.

ובינתיים, בצד השני של העולם, גם סין מסתכלת.

אם אמריקה מתקשה לנהל את איראן, מתקשה להחזיק את אירופה מאוחדת מול רוסיה, ומתקשה לשכנע את בעלות בריתה שההרתעה שלה עדיין מוצקה , מה אמורה בייג׳ינג להסיק לגבי טייוואן? לא בהכרח פלישה מיידית. סין אינה פועלת בפזיזות. אבל היא יכולה להגביר לחץ: מצור חלקי, תרגילים צבאיים, חדירות אוויריות, לחץ ימי, סייבר ושחיקה איטית של הסטטוס־קוו. בדיוק כפי שרוסיה עושה באירופה.

מדינות המפרץ רואות מה קורה ומתחילות לחשוש

 גם סעודיה ומדינות המפרץ מביטות באותה תמונה ומבינות שהעסקה ההיסטורית שעליה נשען ביטחונן מתחילה להיסדק. מאז פגישת רוזוולט ואבן סעוד ב־1945, ובהמשך דרך עידן הפטרו־דולר, התקיימה הבנה בסיסית: המפרץ יספק יציבות אנרגטית, ואמריקה תספק ביטחון. אבל אם וושינגטון אינה מוכנה להכריע מול איראן; אם היא מסיימת עימות בלי לפרק את איום הגרעין, הטילים והשלוחות; ואם אפילו ישראל מגלה שהבית הלבן מעדיף עסקה על פני הכרעה , מה אמורות להסיק ריאד, אבו דאבי, דוחא וכוויית?

הן צריכות להסיק שהמטרייה האמריקאית עדיין חשובה, אבל כבר אינה מספיקה. היא אינה נעלמת, אך היא הופכת מתעודת ביטוח לערבות פוליטית מותנית. ביום טוב היא קיימת; ביום של עייפות, בחירות או פחד מהסלמה, היא עלולה להתכווץ. לכן מדינות המפרץ יעשו את מה שאירופה הייתה צריכה לעשות מזמן: לשמור על הקשר עם וושינגטון, אבל לבנות כוח עצמאי; להמשיך לקנות הגנה אמריקאית, אבל לחפש ערוצי גיבוי; לדבר עם סין, טורקיה, פקיסטן ואולי גם ישראל לא מתוך אהבה, אלא מתוך הבנה שאי אפשר להפקיד את הביטחון הלאומי בידי מצב הרוח של נשיא אמריקאי אחד.

הקצאת ההון העולמית

גם ברמת הקצאת ההון העולמית, המסקנה משתנה בהתאם. אם ההבטחה האמריקאית כבר אינה מובנת מאליה, אי אפשר להניח כמובן מאליו שהעולם ימשיך להישען באותה מידה על דולר, וול סטריט ואג״ח אמריקאי בלבד. אין פירוש הדבר שצריך לברוח מאמריקה: היא עדיין השוק העמוק, החדשני והנזיל בעולם. אבל ההיגיון החדש מחייב להפחית ריכוזיות יתר ולהגדיל חשיפה לנכסים שנהנים מעולם של חוסר ודאות ביטחונית: ביטחון, סייבר, אנרגיה, תשתיות, סחורות, זהב, ושווקים מחוץ לארה״ב ,בעיקר אירופה, יפן, הודו ומדינות שמתחזקות משרשראות אספקה חדשות.

זהו האיום האמיתי: לא מלחמת עולם שמתחילה ביום אחד, אלא סדר עולמי שנשחק צעד אחר צעד. בכל פעם שארצות הברית מציבה קו אדום ואז מזיזה אותו, מישהו אחר בודק קו גבול. בכל פעם שהמערב מסתפק בהצהרה במקום בתגובה, מישהו אחר מסיק שהמחיר נסבל. בכל פעם שמנהיג אמריקאי מציג חולשה כ״עסקה״, יריבי המערב מתרגמים זאת להזדמנות.

זו המשמעות של פשיטת הרגל האסטרטגית האמריקאית: לא אובדן כוח, אלא אובדן אמינות. לא קריסה של הצבא האמריקאי, אלא קריסה של ההנחה שהבטחה אמריקאית היא עוגן יציב. המזרח התיכון הוא המקום שבו הסדק נחשף; אירופה היא הסנונית הראשונה שמרגישה את הרוח הקרה שנכנסת דרכו; והמפרץ, טייוואן ושאר בעלות הברית כבר מבינות שהעולם שאחרי ההרתעה האמריקאית הישנה יהיה מסוכן, יקר ובודד הרבה יותר.

הרתעה אינה נוצרת מנאומים. היא נוצרת מהרגלים: מהרגל של היריב לדעת שיש גבול, מהרגל של בעלות הברית לדעת שהן לא לבד, ומהרגל של מנהיגים לא לקרוא להתקפלות בשם “הישג”.

ההסתייגות היחידה היא שטראמפ מסוגל להתהפך שוב, ולעיתים מהר מאוד. האיש שכעת מצדיק הסכם ביניים עם איראן יכול, תחת לחץ פוליטי, תקשורתי או ביטחוני, לחזור בתוך ימים לקו תקיף בהרבה. אבל דווקא התנודתיות הזאת היא חלק מהבעיה: בעלות ברית אינן יכולות לבנות ביטחון לאומי על האפשרות שהנשיא האמריקאי ישנה שוב את דעתו בזמן. הרתעה אינה נבנית על הפתעות ועל מצבי רוח; היא נבנית על עקביות, אמינות וגבולות ברורים.

סיכום הדברים

וזו הנקודה שאמורה להדאיג כל בעלת ברית של ארצות הברית. כאשר נשיא אמריקאי הופך את הקווים האדומים שעליהם יצא למערכה לקווים ירוקים עבור היריב, הוא אינו משנה רק מדיניות מול איראן  הוא שוחק את אמינותה של ההבטחה האמריקאית כולה.
 אם טהרן יכולה לראות כיצד העשרה, טילים וכספים מוקפאים עוברים בתוך ימים מאיומים לנכסים מוכרים במשא ומתן, מה אמורות להסיק ריאד, ורשה, טאיפיי או ירושלים? שההתחייבות האמריקאית עדיין חשובה, אבל כבר אינה מובנת מאליה. היא תלויה בפוליטיקה, בעייפות ציבורית, במחיר הכלכלי ובמצב הרוח של הנשיא.

עבור בעלות הברית זהו איתות מסוכן, עבור היריבים הזמנה לבדוק גבולות.

 

מרווחים שוקי הון בע"מ.

קובי אליסוף - מנכ"ל.

יאיר מור – כלכלן ואנליסט.

 

מקורות : מחלקת מחקר א.ב. מרווחים שוקי הון The White House; U.S. Department of Defense (DoD); U.S. Department of State; North Atlantic Treaty Organization (NATO); European Council; International Atomic Energy Agency (IAEA); United Nations Security Council (UNSC); Institute for National Security Studies (INSS); RAND Corporation; Center for Strategic and International Studies (CSIS); Royal United Services Institute (RUSI); International Institute for Strategic Studies (IISS); Reuters; Bloomberg; Financial Times; The Economist.

חלק מהנתונים נלקחו ממאגרי מידע באמצעות כלי AI

מסמך זה הוכן על ידי  חברת א.ב. מרווחים שוקי הון בע"מ, יתכן כי מטבע הדברים יאפשר והפרטים יהיו חסרים או בלתי מעודכנים. אשר על כן מופנה מסמך זה למגופים מוסדיים מקצועיים כחומר מסייע ואין לקבל על סמך המסמך החלטות השקעה. אין במסמך זה ובכל הכלול בו משום יעוץ או הזמנה לרכוש( או למכור) את ני"ע המוזכרים בו .ואין בו משום תחליף לייעוץ המתחשב בנתונים או בצרכים המיוחדים של כל אדם. חברת א.ב. מרווחים שוקי הון בע"מ לא תהיה אחראית לכל נזק שיגרם , אם יגרם, למאן דהוא כתוצאה מהסתמכות על מסמך זה. חברת א.ב. מרווחים שוקי הון בע"מ מחזיקה עבור לקוחותיה ועבור עצמה, את ני"ע המוזכרים במסמך זה, כולם או חלקם, והיא עשויה למכור הן במגמת קניה והן במגמת מכירה, בכל אחד מניירות הערך הנ"ל.