קרב על כללי המשחק: מי באמת שולט במצר הורמוז?

בשבועות האחרונים מתנהל מאבק חריג סביב מצר הורמוז. איראן ועומאן מנהלות משא ומתן על הסדרת נתיבי השיט, ארצות הברית טוענת כי היא מסוגלת להבטיח מעבר בטוח, ואיראן מצדה מתעקשת כי פתיחת המצר תלויה בתנאים מדיניים וכלכליים רחבים יותר. במקביל, תנועת הספינות נותרה מצומצמת מאוד. לפני פרוץ המלחמה עברו במצר יותר מ־130 כלי שיט ביום. בשבוע האחרון נרשמו ימים שבהם עברו בו פחות מעשרה.

הפער הזה מספר סיפור גדול בהרבה מהעימות הנוכחי בין וושינגטון לטהרן. השאלה כבר אינה רק האם איראן יכולה לסגור את מצר הורמוז, אלא האם היא מצליחה להפוך כוח צבאי זמני ליכולת לקבוע את כללי השימוש באחד מנתיבי הסחר החשובים בעולם.

המספרים מסבירים מדוע השאלה הזו משמעותית כל כך. דרך הורמוז עוברים בשגרה כ־20 מיליון חביות נפט ומוצרי נפט ביום, סדר גודל של כחמישית מהצריכה העולמית. המצר הוא גם עורק מרכזי להובלת גז טבעי נוזלי, ובראש ובראשונה ליצוא מקטר. אין כמעט נתיב חלופי שמסוגל לקלוט במהירות את הכמויות הללו. לכן, אפילו איום אמין על חופש השיט מספיק כדי להשפיע על מחירי האנרגיה, הביטוח הימי, ההובלה ושרשראות האספקה.

אלא שכאן מתרחש דבר מעניין. במשך שנים התרגלנו לחשוב על הורמוז בעיקר דרך מחיר חבית הנפט. אם איראן מאיימת לסגור את המצר, הנפט עולה. אם המתיחות יורדת, המחיר מתמתן. המשבר הנוכחי מורכב יותר. מחירי הנפט נעים בין החשש מפגיעה בהיצע לבין החשש מהאטה בביקוש העולמי. המשמעות היא שהמחיר לבדו כבר אינו מספר את מלוא הסיפור. השינוי העמוק יותר מתרחש באופן שבו חברות ספנות, מבטחים ומדינות מתייחסים לעצם המעבר במצר.

במשך עשרות שנים הכלכלה הגלובלית נשענה על הנחה כמעט מובנת מאליה: נתיבי השיט המרכזיים הם חלק מהתשתית שעליה פועל הסחר הבינלאומי. מדינות שולטות בחופיהן ובנמליהן, אך ספינה מסחרית העוברת במצר בינלאומי אינה אמורה לבקש רשות פוליטית בכל פעם שהיא חוצה אותו. הציפייה היא שהמעבר יהיה פתוח, צפוי ובטוח.

הורמוז מתחיל לערער על ההנחה הזאת.

אם איראן מצליחה לקבוע בפועל באיזה מסלול יעברו ספינות, באילו תנאים, תחת איזה פיקוח ובאיזו רמת תיאום, היא אינה חייבת לסגור את המצר כדי להשיג כוח. להפך. מבחינתה, ייתכן שמצר פתוח למחצה, שבו היא משפיעה על תנאי המעבר, הוא נכס אסטרטגי משמעותי יותר ממצר סגור לחלוטין. סגירה פוגעת גם באיראן ובשותפות הסחר שלה. שליטה בתנאי המעבר מאפשרת להפעיל לחץ באופן מדורג, ולשמור את האיום כאמצעי מיקוח מתמשך.

וכאן הורמוז הופך מסיפור אזורי לשאלה גלובלית.

הכלכלה העולמית תלויה במספר קטן להפתיע של נקודות חנק. באב אל מנדב מחבר את האוקיינוס ההודי לים האדום ולסואץ. מצר מלאקה הוא עורק מרכזי בין אסיה למזרח התיכון. הבוספורוס מחבר את הים השחור לים התיכון. תעלות סואץ ופנמה מרכזות חלקים עצומים מהמסחר העולמי בשני מעברים צרים.

אם מדינה יכולה להשתמש בכוח כדי לשנות את המציאות באחד המעברים האלה, ולאחר מכן לתרגם את המציאות החדשה לסמכות מעשית על תנאי השיט, נוצר תקדים מסוכן. לא משום שמדינות אחרות יסגרו מחר בבוקר את מצרי הים שלהן, אלא משום שהגבול בין חופש שיט לבין ריבונות מתחיל להשתנות.
וזו אולי המשמעות הכלכלית הגדולה ביותר של המשבר הנוכחי. במשך עשרות שנים העולם שילם על הסחורה, על הדלק, על הספינה ועל הביטוח. הוא כמעט לא נדרש לתמחר את עצם הזכות לעבור.

הורמוז עשוי להיות המקום שבו ההנחה הזאת מתחילה להשתנות.

ד"ר בלה ברדה ברקת היא יזמת ופרשנית מאקרו-כלכלית וגאופוליטית ומחברת הספר "הנדסת העושר".